כרישי לוויתן קיימים על פני האדמה (או מתחת לפני המים, בעצם), כבר 60 מליון שנה. הם מאריכי ימים ומגיעים בבגרותם לגיל 70 ואפילו לגיל 100 במקרים מסויימים. למרות גודלם העצום והפה הענקי שלהם, הם מסנני מזון שניזונים בעיקר מפלנקטון – בעלי חיים וצמחים מיקרוסקופים, חסילונים זעירים ודגיגים קטנים.

כרישי הלוויתן חיים במים חמימים וממוזגים, בעיקר באיזורי ובסביבת קו המשווה והם נודדים באיזורי המחייה שלהם על פי חילופי העונות במרדף אחרי מזונם. מספר פרטים מגיעים לבקר באילת ובים האדום בעונת האביב ומפגש עימם בארץ, גם אם מקרי, איננו נדיר כל כך. אף על פי שכרישי לוויתן נודדים בדרך כלל לבד או בקבוצות קטנות, בשנת 2011 נצפתה קבוצה של כ – 400 כרישי לוויתן בסביבת יוקטן, מקסיקו, שהגיעה לאתרי ההשרצה של הטונה המצויה באיזור.

בשל היותם מסנני מזון, לכרישי הלוויתן פה ענק שיכול להגיע לרוחב של כ 1.5 מטרים. בחלל הפה יש עשרה משטחי סינון ובין 300 ל – 350 שיניים זעירות. יש לו חמישה זימים גדולים מאד מכל צד של הפה שדרכם יוצאים המים המסוננים. בצידי הראש השטוח יש עיניים קטנות.

הגוף אפור בעיקר עם בטן לבנה. על הגב יש דוגמה של נקודות ופסים בצבע צהבהב בהיר. הדוגמה הזו ייחודית לכל כריש לוויתן ומאפשר להבחין בין הפרטים, כאשר רוצים לספור אותם למשל. עורם עבה ביותר ומגיע לעובי של כ – 10 ס"מ. מבנה הסנפירים שלהם טיפוסי יחסית לכרישים, עם זוג סנפירי צד, סנפיר גב בולט וזנב ארוך ורב עצמה.

בדומה לכרישים אחרים, אף על פי שכריש הלוויתן הוא חולייתן, הרי שהשדרה שלו איננה עשויה מעצם אלא מסחוסים, המאפשרים לו גמישות רבה יותר ויכולת תנועה עצומה ביחס לגודל יוצא הדופן שלו ומשקלו הכבד.

כרישי לוייתן הם חוויה אמיתית לצוללים. מדובר בבעלי חיים שקטים ועדינים שמרשים לשחיינים ולצוללים לשחות בקרבתם. כרישי לוויתן צעירים יותר מפגינים התנהגות סקרנית כלפי צוללים ואפילו נוטים לשחק עימם.

דפוסי הנדידה שלהם ניתנים לחיזוי בקלות והדבר תורם רבות לתעשיית התיירות האקולוגית. באיזורים מסויימים בעולם, כמו האיים המלדיביים שבאוקיינוס ההודי, ניתן לארגן צלילות עם כרישי לוויתן אשר פוקדים את האיזור באופן תדיר. הצוללים מתבקשים להתרחק מן הזנב הגדול והחזק (כדי שלא להפריע לתנועת הכריש וכדי לא להיפגע מתנועת הזנב) וחשוב מכך – להתרחק מן הפה הפעור, אשר שואב דרך קבע כמויות עצומות של מים עשירים בחומרים מזינים.

נדיר מאד לראות כרישי לוויתן בשבי והסיבה לכך היא גודלם המהמם. אקווריומים בודדים בעולם יכולים להחזיק כריש לוויתן בוגר כאטרקציה. לצערנו הרב, הם לא מתרבים בשבי ובדרך כלל, כאשר הם עוברים גודל מסויים, יש צורך לשחרר אותם בחזרה אל הטבע.

מעולם לא תועדה רבייה של כרישי לוויתן. מפרטים שנתפסו בטבע ניתן להסיק כי הנקבה מטילה ביצים בתוך כיס פנימי בגופה, שאותם מרבה הזכר. בערך 300 ביצים מוטלות אך הנקבה מאכסנת את זרע הזכר ומפרה קבוצות של ביצים בכל פעם, כך שלא כל הכרישונים מושרצים בפעם אחת, אלא לאורך תקופת זמן ארוכה. גודלו של כל כרישון, אגב, הוא בין 40 ל – 60 סנטימטרים בלבד.

מדענים משערים כי כרישי לוויתן מגיעים לבגרות המינית בגיל 30 שנים, והם ימשיכו להתרבות עד מותם.

ציד (חוקי ובלתי חוקי) של הענקים העדינים הללו מצמצם את אוכלוסייתם תדיר והם מוגדרים כמין בסיכון ע"י האו"ם. בשנת 1998 אסרה ממשלת הפיליפינים על דיג, מכירה, ייבוא וייצוא של כרישי לוויתן לכל צורך מסחרי שהוא. בשנת 2001 הלכה הודו בעקבותיה ולאחר מכן גם טייוואן. בארצות אחרות במרכז ובמזרח אסיה, ממשיך הציד, למרות פעולות של ארגונים שונים למנוע זאת.

The post כריש הלוויתן appeared first on 2Dive.

צלילה או שנירקול בשונית האלמוגים תגלה את איזור המחיה השופע והצפוף ביותר בעולם. אלמוגים, אשר חיים בדרך כל בסביבה נקייה ודלה בחומרי מזון, יוצרים בעצמם את מזונם ומהווים בית גידול ענקי לאיזור המחיה הצפוף והמיושב ביותר בממלכת בעלי החיים – שונית האלמוגים.
אחת התכונות הייחודיות ביותר לאלמוג, היא העובדה שהוא הסתגל למחייה במים נקיים מאד, עניים בחומרי מזון ולפיכך, הוא יוצר לעצמו את מזונו, באמצעות יצירת מערכות שיתוף משוכללות וסבוכות עם בעלי חיים אחרים הקיימים בשונית האלמוגים. ניתן להתייחס בהכללה גסה לכל צורות החיים הביולוגיות בשונית האלמוגים, כאל אורגניזם אחד, בעל מערכת שלמה של קשרים מסועפים. הדבר הופך את שונית האלמוגים לרגישה ביותר: נטילת האיזון מתוכה, עלול לגרום להיעלמותו של בעל חיים אחד אשר העדרו יכול להחריב את כל השונית כולה!

שונית האלמוגים נבנית בתהליך ארוך ואיטי להכאיב של גדילה. אלמוגים הרמוטיפיים (אלמוגים בוני שונית, בעלי שלד סידני) גדלים בממוצע כסנטימטר בודד בשנה. קצב הגדילה האיטי שלהם מתאזן במיעוט יחסי של טורפים לאלמוגים, באמצעי הגנה בולטים (כל האלמוגים מכילים כמות כזו או אחרת של תאים צורבניים ומסוגלים להגן על עצמם היטב) וברבייה מאסיבית – צמיחה והתפשטות במספר נקודות בו זמנית ,דבר שמונע השמדת המושבה כולה, כאשר אלמוג אחד נפגע.

תחילתה של שונית האלמוגים בפוליפ יחיד שנודד כחלק מהפלנקטון המיקרוסקופי בים. הפוליפ מתיישב בנקודה מסויימת ועובר מטמורפוזה אשר הופכת אותו לבסיס שיהיה, בעתיד, שונית אלמוגים גדולה ופורחת.

ייחודו של האלמוג טמון ביכולת שלו לייצר לעצמו מזון "יש מאין". אלמוגים מתיישבים במים עניים מאד בחומרי מזון, מים שבהם אין להם תחרות משום יצור חי אחר. במקום להיזון מטרף קיים או לספוח חומרים מן המים, הם "מגדלים" בין זרועותיהם אצה חובבת אור (אשר גם אחראית לצבעים המיוחדים של האלמוגים). האצה מייצרת בעבורם חומרי מזון וסוכרים שונים והם בתמורה, מגדלים את האצה, מדשנים אותה בהפרשותיהם ובעיקר – מגינים עליה מפני טורפים בין זרועותיהם הצורבות.

אל האלמוג הבודד מצטרפים "טרמפיסטים" – אלמוגים אחרים אשר מנצלים את המשטחים שהוא יוצר ומתחילים לגבש עליו מושבות משל עצמם – אשר בונות בתורן משטחים הולכים וגדלים.
אל בין ענפי האלמוגים, נודדים חסרי חוליות קטנים ששמחים למקום המסתור, סרטנים, חסילונים, תולעים וחשופיות.

כל אחד מאלו מקיים יחסים הדוקים עם הסביבה שלו: חלק מן הסרטנים מתגוננים בין הענפים הצורבים של אלמוג האקרופורה ובתמורה, מעניקים לאלמוג – משולל יכולת תנועה בעצמו – ניקוי, קירצוף והגנה מטפילים שונים, אותם אוכלים הסרטנים. מסוג כזה של סימביוזה, נהנים כל הצדדים.

דגים קטנים מתחילים לשרוץ בין האלמוגים. הם נקראים "אלמוגיות" וכשמם כן הם – עם הסימן הראשון לסכנה הם מזדרזים להימלט לתוך השונית וממתינים שם בסבלנות עד שיעבור הטורף הפוטנציאלי – דג גדול יותר, צלופח רעב או אפילו כריש מזדמן. הדגים הקטנים הללו ניזונים מחסרי החוליות הזעירים, מענני הפלנקטון אשר נעים ממקום למקום ברחבי הים ואפילו מטפילים זעירים אשר מטרידים את מנוחתם של דגים גדולים יותר.

מערכות היחסים בשונית האלמוגים – מן הנפלאות ביותר בטבע – הן דוגמא מצויינת לחיים אשר מקיימים את עצמם. דג – הנקאי ניזון מטפילים של דגים גדולים, כולל צלופחי ענק ודקרים, אשר בנסיבות אחרות היו אוכלים אותו בשמחה. בתחנת הניקוי הקטנה שהוא מקים הם עומדים בסבלנות בתור ופוערים את פיהם, על מנת שהדג הקטן והחרוץ יוכל להכנס אל בין שיניהם ולחלץ משם שיירי מזון מציקים.

הדגים הגדולים יותר ניזונים מן הדגים הקטנים. מעגל הטורפים של השונית הולך ומתרחב, נצרנים ונפוחיות מצטרפים לקהילה שמקיפה את השונית וניזונה ממנה. ומפעם לפעם מגיע תמנון מזדמן אשר פורש את זרועות הציד שלו ולוכד במיומנות דגים קטנים שלא מספיקים לברוח.

כל הדגים הללו, יתרבו ויטילו את ביציהם אל הים הפתוח – ביצים שיצטרפו לזרם הפלנקטון ויאכילו בתורן דגים קטנים ואלמוגים טורפים.

השושנונים מאכלסים את שושנות הים, קרובות רחוקות של האלמוג. הם מאכילים את השושנה, מגינים עליה מפני טורפים ומגרשים ללא מורא דגים גדולים מהם בהרבה. מתחת לשושנה, על סלע קטן, מודבקות מאות ביצים אדומות וקטנות – הביצים – דור חדש של שושנונים אשר עוד לא בקע, מוגנות ונשמרות מכל משמר על ידי ההורים ועל ידי ידידתם הצורבת.

אבל השושנה מספקת מקום מסתור לחבורה שלמה של יצורים אחרים! שרימפסים שקופים מרחפים מעליה. סרטנים מתכסים בזרועותיה הצורבות ומנקים אותה משאריות של מזון. כאשר השושנה מחליטה לצאת ממקומה ולנדוד לשדות ירוקים יותר ברחבי הים, מקיפה אותה חשרת בעלי חיים שונים אשר מלווה אותה למקום משכנה החדש.

חוסה בצל השונית, עומד גובי "שומר" על המשמר. ראשו מציץ החוצה וזנבו, בתוך מאורה חפורה יפה בתוך החול, מרופדת מסביב באבנים קטנות אשר שומרות שהיא לא תקרוס. מי שיתבונן היטב ובסבלנות, יראה שאת קצה הזנב של דג הגובי, מחזיק חסילון קטן! הדג והחסילון חולקים מאורה בשיתוף מופלא! בעוד הדג עומד על המשמר ולוכד מזון, החסילון חופר את המאורה ומתחזק אותה כאמצעי הגנה לשניהם.

באמצעות שפת סימנים מסובכת שפיתחו השניים, מסמן הדג לחסילון מתי בטוח לצאת החוצה ומתי לסגת לאחור לתוך המאורה, כאשר מתקרבת סכנה.

שיתופי הפעולה בין בעלי חיים שונים הם אינסופיים בשונית האלמוגים – סרטנים מסויימים אוספים שושנת ים קטנה ומדביקים אותה על גבם, על מנת להנות מההגנה שהיא מציעה כנגד טורפים פוטנציאליים. דגים מגוננים אלו על אלו בשעות היום והלילה וכל סבך החיים האינסופי, הצבעוני והמדהים הזה, מתחיל באלמוג אחד קטן.

The post שונית האלמוגים – שיתופי פעולה מתחת למים appeared first on 2Dive.

לפני שאתם פונים בשאט נפש לבריכת הקאנטרי הקרובה, בואו נכיר קצת מקרוב את החיה המעניינת הזו, הקרויה מדוזה.

המדוזה (Jelly Fish) באנגלית, היא חסר חוליות השוכן בדרך כלל בים. הן מתאפיינות בגוף ג'לטיני "פשוט", וקרובות רחוקות של האלמוגים ושושנות הים, גם הם ממשפחת הצורבניים. למדוזה אין ראש, מוח, לב, עיניים או אזניים והיא גם נעדרת מערכת חישה כלשהי, אשר נדרשת כדי לתפעל איברים מסובכים כל כך.

יש למעלה מ – 2000 זנים של מדוזות. מאובנים מעידים כי מדוזות התקיימו כבר לפני 650 מיליון שנה, בעידן הפרוטוזואי המאוחר. עם כל כך הרבה זנים שונים, סביר להניח שנראה מדוזות בצורות שונות ומגוונות. יחד עם זאת ובמפתיע, מרבית המדוזות ניחנות בצורה חיצונית דומה פחות – או יותר, עם פעמון, זרועות פה וזרועות ציד.

פעמון המדוזה הוא הגוף החלק, דמוי המטרייה שלה, אשר מסוגל לבצע תנועת נפנוף או שאיבה, על מנת להניע את החיה במים. בתוך הפעמון קיימים הפה וחלל הבטן של המדוזה. מערכת העיכול פשוטה ביותר: היא מכניסה פנימה מזון ופולטת החוצה שאריות דרך אותו הפתח.

חלל הבטן של המדוזה, או "החלק הפנימי" שלה, מכוסה בתאי עיכול אשר לוקחים חלק בפירוק המזון והוא מופרד מן החלק החיצוני של המדוזה ע"י שכבת ג'לי. בשולי הפעמון נוכל למצוא במרבית המקרים, את זרועות הציד של המדוזה.

כאמור, למדוזה אין מוח מרכזי. אבל יש לה מערכת עצבים פשוטה הקרויה "רשת עצבית" והיא מפוזרת לאורך האפידרמיס (השכבה החיצונית) של החיה. כאשר זרועות הציד של המדוזה באות במגע עם טרף פוטנציאלי, תאי הרשת העצבית מגיבים ביריית כמות גדולה של תאים צורבים, המאוכסנים בזרועות הציד. יריית תאים צורבים היא התגובה הרגילה של מדוזה לגירויים סביבתיים. התאים הצורבים מאוכסנים בלחץ גבוה מאד. מגע גורם לשחרורם במהירות אדירה לעבר הקורבן והם חודרים לתוך עורו.

מעבר למנגנון הגנה, תפקיד התאים הצורבים של המדוזה הוא להמם, לשתק ולהרוג טרף פוטנציאלי. בניגוד לשם הרע שיצא למדוזות כיצורים מסוכנים, מדובר בחסרי חוליות שלווים למדיי שניזונים בעיקר מחסרי חוליות, פרוטוזואות ודגים קטנים.

בנוסף, למרות שלמדוזה אין איברי חישה של ממש, יש לה מבני חישה פשוטים אשר מסוגלים להגיב לגירויים חיצוניים, כמו אור למשל. למדוזה תאים שמסוגלים לזהות אור וחושך והיא מגיבה לשינויים כאלה. יחד עם זאת, אין לה יכולת לראות תמונות של ממש. בחלק מהמדוזות יש גם מבני תא שמאפשרים לה להגיב לכוח המשיכה.

המדוזות אינן מסוגלות לנוע בכוחות עצמן ממקום למקום והן נעזרות בעיקר בתנאים הסביבתיים כדי לנדוד בעולם. רוב המדוזות נעזרות בזרמי המים המקומיים או הגלובאליים (וזו גם אחת הסיבות לכך שמדוזות מגיעות בדרך כלל בנחילים: הן מתרבות במקום מסויים והמים סוחפים אותן למקום אחר). מדוזה מיוחדת אחת – אוניית המלחמה הפורטוגזית, פיתחה מעין מפרש בחלק העליון של הפעמון שלה. המפרש לוכד רוח ומניע את המדוזה ממש כפי שספינת מפרש עושה זאת.

בשל תאי הצריבה שלהן, מדוזות עלולות להיות מסוכנות לבני אדם. מתוך 2000 הזנים השונים של מדוזות הקיימים בעולם, רק 70 זנים מהווים סכנה פוטנציאלית לבני אדם. העקיצה של חלק מן הזנים הללו עלולה להיות פטלית ולגרום למוות או לצלקות קבועות אצל קורבנות שהיו בני מזל מספיק כדי לשרוד את הפגיעה. הזנים המסוכנים ביותר של מדוזות הידועים כעת לאדם הם מדוזת "רעמת האריה", מדוזת "סרפד הים", מדוזת צרעת הים, מדוזת הקופסה האוסטרלית  וכמובן, אוניית המלחמה הפורטוגזית הידועה לשמצה.

אז בואו נספר קצת יותר בפירוט על סוגי מדוזות קיימות:

"מדוזה קריסטלית"

מדוזה מרתקת אשר מפיצה אור זרחני חלש. המדוזה הזו סייעה רבות למדע, מכיוון שהיא מכילה חלבון בשם GFP, אשר לקח חלק במספר ניסויים מדעיים, כולל יצירת ארנבת שזורחת באור אולטרא סגול. החלבון הזה משמש בלמידת תהליכים תאיים הקשורים למחלות כמו אלצהיימר.

למידע נוסף על המדוזה הקריסטלית

"מדוזת הקופסה האוסטרלית"

בטח שמעתם כבר שמדוזות יכולות להיות מסוכנות. זה נכון לגבי חלק מהן. אבל אף אחת לא מסוכנת כמו מדוזת הקופסא האוסטרלית. מפחיד מאד לפגוש מקרוב את המדוזה, הקרויה גם "צרעת הים" אבל רוב הסיכויים שלא תצליחו לראות אותה בכלל מכיוון שגופה שקוף כמעט לחלוטין וזרועות הציד שלה ארוכות מאד ועלולות לפגוע בכם הרבה לפני שתראו את המדוזה.

למידע נוסף על מדוזת הקופסא

"מדוזת קוסטה ריקה"

כנראה אחת המדוזות המוזרות ביותר שעליהן תשמעו אי פעם. הן חיות במים חמים במיוחד באיזור קוסטה ריקה (מעל 300 מעלות צ'לזיוס!) בעומק שעולה על 2 קילומטר! יש לה צבע סגול ורוד והכי מוזר, היא בכלל לא נראית כמו מדוזה אלא יותר כמו מין  זוחל.

למידע נוסף על מדוזת קוסטה ריקה

מדוזת "כובע פרחוני"

מדוזה משעשעת למדיי, שנראית כמו כובע עם פרח ורוד זרחני וגוונים משוגעים נוספים. היא יפייפיה אמיתית שניתן למצוא במים של ברזיל וארגנטינה (ואפילו ביפן!). מדובר במדוזה קטנה במיוחד, אבל ללא ספק אחת היפות ביותר שקיימות

למידע נוסף על מדוזת כובע פרחוני

"מדוזת נורמורה"

נשמעת כמו משהו מסרט אימה, מדובר באחת המדוזות הגדולות ביותר שקיימות. רוחבן כמטר ושמונים. אורכן כ – 30 מטרים(!)  והן שוקלות כ 200 קילוגרם. ניתן למצוא אותן בעיקר בחופי יפן.

למידע נוסף על מדוזת נורמורה

"החוטית הנודדת"

מדוזה שהייתה מוכרת בעבר רק בחופי אילת, ועם פתיחת תעלת סואץ היגרה לאיזור הים התיכון (הגירה לספסית) ובהיעדר אויבים טבעיים, התחילה להתרבות באין מפריע. בקיץ של 1976, הידוע בשם "קיץ המדוזות", החלה הפלישה הגדולה שלהן לחופי מזרח הים התיכון ומאז, בכל שנה בחודשי יולי ואוגוסט, הן חוזרות לבקר במספרים עצומים, ממצרים בדרום ועד לסוריה בצפון.

המדוזות הללו גורמות לנזקים לא קטנים, גם לענף הדייג וגם לענפי התיירות. הן עלולות לפגוע במנועי אוניות ובטורבינות של תחנות כוח והרעל שלהן צורב ועלול לגרום לנזקים חמורים לאנשים הרגישים לכך.

למידע נוסף על החוטית הנודדת

"מדוזת רעמת האריה"

המדוזה הגדולה ביותר הידועה לאדם. אוהבת לחיות במים קרים הקרובים לאיזורי הקוטב הצפוני, בים הארקטי, בצפון האוקיינוס האטלנטי ובצפון האוקיינוס השקט. המדוזה הגדולה ביותר שנצפתה מזן זה, התפארה בפעמון (גוף) בקוטר של 2.3 מטרים ובזרועות ציד באורך של 37 מטרים! מדוזות אלו מתפקדות כמעין "איים" של חיים ובעלי חיים רבים מוצאים מחסה בין הזרועות שלהן.

למידע נוסף על מדוזת רעמת האריה

"אוניית מלחמה פורטוגזית"

אחת המדוזות המפורסמות והמיוחדות ביותר, נקראת כך מכיוון שהיא מזכירה בצורתה ובמאפייניה, אניית מפרש. למרבה ההפתעה היא איננה מדוזה כלל אלא צביר של אורגניזמים (בשם זואידים), שלכל אחד מהם התמחות מיוחדת וכל אחד מהם תלוי באורגניזמים האחרים כדי לשרוד. אוניית המלחמה חיה על פני המים ויש לה שלפוחית מלאה גז שמשאירה אותה במצב ציפה תמידי. בחלק העליון של גופה יש מעין "מפרש" אשר תופס רוח ומניע את היצור המרתק הזה ממקום למקום. ה"מדוזה" חיה בעיקר במים חמימים ובשנים האחרונות נרשמת נוכחות גדלה והולכת שלה גם בים התיכון.

למידע נוסף על אוניית המלחמה הפורטוגזית

The post מדוזות appeared first on 2Dive.

פרוותו החלולה שקופה למחצה ומרחוק, היא נראית בצבע לבן או בז', אשר העניק לו את השם "הדוב הלבן" בחלק גדול מהשפות בעולם. שכבת השומן העבה שלהם והפרווה הייחודית מגינות עליהם מפני הקור העז השורר באיזור המחייה שלהם וכל מבנה הגוף הדחוס שלהם מיועד כולו לאגירה מקסימלית של חום.

הוא נחשב ל"יונק ימי" בשל העובדה שהוא מבלה את רוב זמנו בשחיה. ובכל זאת, הוא היונק הימי היחיד בעולם עם גפיים רבות עצמה שמאפשרות לו לצעוד קילומטרים רבים ואפילו לרוץ. הוא "טורף על", שנמצא בראש שרשרת המזון וניזון בעיקר מכלבי ים. אבל הוא לא יהסס לאכול כל מה שיזדמן לו.

דוב הקוטב נחשב לדוב גדול מאד. הזכרים מגיעים למשקל של 300 ועד 900 ק"ג (!) וגופם נמתח לכ – 3 מטרים. הנקבות קטנות מהזכרים בחצי – הפרש גדלים קיצוני מאד. והגורים הזעירים שוקלים 600 – 700 גרם בלבד בלידתם.

גורי דוב הקוטב – תמונה באדיבות וויקיפדיה

למרות קירבה משפחתית לדוב החום, התפתחו דובי הקוטב הלבנים כדי לתפוס נישה אקולוגית ייחודית וצרה משלהם, כולל מבנה פיזי שהותאם לטמפרטורות הקרות, לתנועה על גבי שלג וקרח, לשחיה ולציד כלבי ים – הטרף העיקרי שלהם.

אף על פי שמרבית דובי הקוטב נולדים על פני הקרקע, הם מבלים את רוב זמנם בשחייה ומשמעות שמם המדעי (Ursus maritimus) היא – "דוב ימי". הם צדים את טרפם מגושי קרח צפים בים ולעיתים מתקיימים ממאגרי השומן שבגופם, עד שמזדמן להם טרף.

מבנה הגוף של דוב הקוטב חסון ושרירי. יש לו צוואר ארוך, אזניים וזנב קטנים (דבר שמונע איבוד חום דרכם). כפות הרגליים שלו גדולות יחסית והן משמשות אותו הן להליכה והן להתקדמות מהירה מתחת למים. בנוסף, כפות הרגליים הגדולות מונעות מהם לשקוע בשלג העמוק ומפזרות את משקלם בצורה טובה יותר. על קרח דק הם ילכו אפילו על ברכיהם ומרפקיהם כדי לחלק את המשקל בצורה מיטבית ולא ליפול פנימה.

הפרווה היפיפייה של דוב הקוטב נראית לבנה מרחוק, אך היא למעשה שקופה למחצה. השיערות החלולות מספקות בידוד תרמי מצויין. עורם של הדובים שחור והפרווה מהווה הסוואה על רקע השלג והקרח. כדי להוסיף עוד שכבת הגנה מפני הקור, מכוסה הפרווה בשכבת שמן דוחה מים וכפות הדוב מכוסות בשיער קשיח שמרחיק אותו מן הקרח ומספק אחיזה טובה יותר.

דוב הקוטב הזכר מעדיף לחיות בגפו. הוא נוטה להיות אגרסיבי ויתקוף זכרים אחרים ואף בני אדם. הנקבות חברותיות יותר זו כלפי זו. זכרים פוגשים בנקבות בעיקר בעונות הייחום ואז הם גם יפגשו זכרים אחרים וילחמו בהם. במהלך לחימה שכזו הם עלולים להיפצע ואף לשבור את שיניהם.

מנוחה מהווה חלק ארי מחייו של דוב הקוטב. באיזורים הקפואים שבהם הוא חי, שינה ומנוחה חוסכים באנרגיה. מלבד 7 – 8 שעות שינה מסודרות, הם מנמנמים בכל הזדמנות שנקרית להם. באופן מפתיע, הם אינם ישנים שנת חורף ובניגוד לדובים אחרים הם פעילים לכל אורך השנה.

הם מסוגלים לעבור קילומטרים רבים על פני האדמה והקרח אבל יעדיפו להישאר בקרבת הים. בשל גודלם ומשקלם הם יעדיפו לארוב לטרף, כשהם מנצלים את צבע הפרווה ואת כישורי השחייה המעולים שלהם. מרדף אחרי טרף עלול להסתיים בבזבוז אנרגיה מיותר.

טרפם העיקרי של הדובים הוא כלב הים. אך הם לא יבחלו גם בעופות, מכרסמים, צדפות וסרטנים שונים, איילים כבשים ואפילו דגים. הם יארבו בסבלנות בקרבת חורים בקרח וימתינו לכלבי הים שעולים אל פני המים כדי לנשום אוויר ואז ינסו לתפוס אותם במלתעותיהם. במקרה של תפיסה מוצלחת, יאכל דוב הקוטב את העור והשומן של כלב הים ויותיר את הבשר עבור בעלי חיים אחרים. צורת אכילה בררנית זו מאפשרת לשורה של בעלי חיים להתקיים באקלים הקשה של הקוטב הצפוני.

הדובים הלבנים מזדווגים בעיקר בחודשי האביב ותחילת הקיץ. לאחר ההזדווגות, בעיקר אם היצע המזון קטן והנקבה לא תוכל לכלכל את עצמה ואת הגורים שלה במשך החורף היא יכולה למנוע את קליטת העובר ברחם, לספוג את העובר ואף לנטוש את הגורים כדי לקיים את עצמה, בתקווה שבאביב הבא תוכל להמליט גור אחר.

כ – 1000 דובי קוטב מוחזקים בשבי ברחבי העולם, בגני חיות ובספארים השונים. בטבע, נמצאת אוכלוסיית דובי הקוטב בסכנת הכחדה והיא הולכת וקטנה. ההתחממות הגלובאלית גובה את מחירה ממאגרי הקרח שבקוטב הצפוני ואיזור המחיה והציד של הדובים מצטמצם בהתמדה.

נוכח הצטמקות חריפה של איזורי המחייה שלהם, יש הטוענים שבעתיד נוכל לראות את הדוב המיוחד הזה, בשבי בלבד.

The post דוב הקוטב appeared first on 2Dive.