האם אי פעם תהיתם לעצמכם מה היא צלילה? כעת תוכלו להפסיק לתהות. המאמר שלפניכם יסביר לכם מה משמעות המילה “צלילת סקובה” ולמה אתם יכולים לצפות במהלך החוויה המיוחדת הזו, הקרויה “צלילה”. אנחנו מקווים שאם תחליטו אי פעם לנסות ולצלול, תאהבו זאת לפחות כמונו.

צלילה ספורטיבית (צלילת “כיף”) הפכה לפופולארית ביותר, מאז שז’אק איב קוסטו (אחד מצוללי הסקובה המפורסמים ביותר) ואמיל גגנן, המציאו את הווסת – לפי – דרישה; אחד מאבני הדרך החשובים ביותר של צלילת סקובה.

נכון להיום, למעלה ממיליון צוללים חדשים מקבלים רישיון צלילה מדיי שנה. אנחנו מקווים, שתוכלו להצטרף לשורותיהם גם כן, אז בואו נכיר ביחד את אחד מענפי הספורט האתגרי הבטוחים והמעניינים ביותר בעולם.

אז מה זה בעצם צלילת סקובה?

בעקרון, המשמעות היא להגיע אל מתחת לפני המים ולהיות מסוגלים לנשום שם. עד כמה פשוט שזה נשמע.

בחלק גדול מהצלילות הספורטיביות פירושו של דבר, שעל הגב יש לכם מיכל עם אוויר דחוס ואתם יכולים לנשום את האוויר הזה, ע”י שאיפה דרך ווסת. כאשר אתם לוקחים איתכם אוויר אל מתחת למים, תוכלו לשהות שם פרקי זמן ארוכים יותר מאשר בצלילה עם עצירת נשימה – ותוכלו ליהנות הרבה יותר מהמחזה התת מימי המרשים שהים יכול להציע לכם.

כדי להפוך לצוללים יש לעשות אחת משתי פעולות: לרדת לצלילת היכרות (אינטרו), בצמוד למדריך, או לעבור קורס צלילה ולהפוך לצולל עצמאי. למי שרוצה להתנסות באופן חד פעמי, צלילת היכרות יכולה להיות פתרון זול ופשוט: יורדים לצלילה רדודה עם ציוד מלא ובליווי של מדריך שמוביל אתכם באתר צלילה יפיפה ומתנסים בחוויה הראשונית של חשיפה לעולם התת מימי. צלילות כאלו מאד מוגבלות מכיוון שאתם חייבים לצלול בליווי מדריך אבל הן מהוות טעימה נפלאה למי שמגיע לחופשה קצרה ורק רוצה להתנסות.

אם חשקה נפשכם להיות צוללים מן המניין, קורס צלילה הוא הכיוון שלכם. בקורס צלילה תלמדו את יסודות הצלילה, תלמדו לתפעל ציוד צלילה והכי חשוב – תבלו מתחת לפני המים ביחד עם מדריך. בתום שבוע של חוויות וכיף תהפכו לצוללים מן המניין ומכאן – הדרך לעולם הדממה פתוחה בפניכם!

מה עושים בוגרי קורס צלילה?

קודם כל – הם נהנים מהחיים (וזה ידוע שצוללים נהנים יותר!). חלק גדול מהצוללים מחליט לשמור על הצלילה כתחביב כייפי לחופשות וסופי שבוע. ישראל, אשר נושקת לשני ימים, מאפשרת לכל צולל ספורטיבי יעדים רבים ומאתגרים. העיר הדרומית אילת מתגאה בשונית האלמוגים הצפונית ביותר בעולם. בים התיכון יש שפע של אוניות טרופות (ואפילו צוללות!) שהפכו לאתרי צלילה מעניינים.

מחוץ לגבולות ישראל יש מגוון אין סופי של אתרי צלילה, החל במוכרים יותר כמו האיים המאלדיביים ותאילנד ועד לאיזורים מתויירים פחות כמו האגמים הגדולים בארצות הברית ואפילו בריכות צלילה יעודיות בערים אחדות במרכז אירופה. עם רישיון צלילה ביד, כל חופשה יכולה להפוך להרפתקאה אחרת לגמרי.

צוללים רבים בוחרים לתעד את הצלילה שלהם ובשנים האחרונות, תחום הצילום התת מימי (הן בסטילס והן בווידאו) צובר תאוצה אדירה. בין אם מדובר במצלמת כיס קומפקטית ועד למצלמות ענק מקצועיות ויקרות, בפעם הבאה שתרדו לצלול, תוכלו להראות לכולם את הדולפין שבא לשחק איתכם!

צוללים שרוצים קצת יותר יכולים להתקדם ולצבור הסמכות שונות: צלילות עומק, צלילות לאוניות טרופות, ניווט תת מימי, צילום (סטילס ו-וידאו) ואפילו היכרות עם עולם החי והצומח שמתחת למים.

מי שרוצה להפוך את הצלילה למקצוע יכול לבחור קורסים נוספים, כמו קורס חילוץ והצלה תת מימי, קורס מוביל קבוצות (דייב מאסטר), קורס מדריכי צלילה או קורסים של צלילה טכנית, שמאפשרים לרדת לצלילות עמוקות וארוכות יותר, עם ציוד מסובך וידע נרחב בהתאם.

אחד הדברים שלומד כל צולל מתחיל הוא שאין סוף לחוויות ואין גבול ליכולת ללמוד ולהתפתח. צלילה תפתח בפניכם עולם שלם של אפשרויות וחוויות. תוכלו להכיר אנשים חדשים עם תחום עניין דומה, ולהכיר את העולם ואת הים, כפי שמעולם לא חשבתם שאפשר.

The post מה היא צלילת סקובה? appeared first on 2Dive.

הדרך לגיהנום, כך אומרים, רצופה בכוונות טובות. הדרך לגן העדן לעומת זאת, רצופה במטוסים רבים. לאחר שבועות של ציפייה התכנסנו אשתי ואני בשדה התעופה בן גוריון. היעד: המלדיביים וסרי לנקה. המטרה: ירח דבש שלא נשכח בחיים. האמצעי: חברת הטיולים Wild Dive, עם אנשים מוכשרים ואיכפתיים שעושים הכל כדי להפוך לך את הטיול לחוויה אמיתית.

אז איך מגיעים לאיים המלדיביים? צריך בשביל זה שלוש טיסות: טיסה ראשונה קצרה מישראל לעמאן, באמצעות חברת התעופה “רויאל ג’ורדניאן” המשובחת. משם ריצה בהולה לטיסת ההמשך מעמאן לסרי לנקה (כולל פקידה מקומית מקסימה שפשוט הקפיצה אותנו לראש התור בבידוק הבטחוני כדי להספיק להגיע למטוס הבא) ולבסוף, טיסה שלישית ואחרונה (עם סרי לנקן אייר) מקולומבו לשדה התעופה שליד העיר מאלה – בירת האיים המלדיביים. לסרי לנקה, נחזור מאוחר יותר, בחלק השני של הטיול שלנו.

למי שעדיין לא ביקר במלדיביים (מהר! לכו מהר!) מגלה האוקיינוס ההודי שפע ענק של הפתעות. הארכיפלג מורכב ממאות איים שמספרם משתנה בהתאם לעונות השנה: חלק נגלים וחלק שוקעים עם הגאות והשפל. חלק מן האיים מהווים פסגות של הרים תת מימיים שקועים ואיים אחרים – הם איי אלמוגים אמיתיים: איים שנוצרו כתוצאה משוניות אלמוגים ענקיות. שגדלו עד שיצאו מן הים והתכסו בחול וצמחייה.

הרפובליקה האיסלאמית של המלדיביים עושה הפרדה ברורה בין האוכלוסייה המקומית לבין התיירים, כך שבדרך כלל לא תראו את המקומיים כמעט בכלל: יש איים שמוקדשים לתיירות בלבד. איים אחרים מוקדשים למקומיים בלבד. מרבית האיים קטנים כל כך שהם לא מיושבים בכלל.
אף על פי שאסור להכניס למלדיביים אלכוהול, מרבית היאכטות והריזורטים (מלונות או בקתות לתיירים) מחזיקים בר משקות משלהם באישור השלטונות והם ישמחו להגיש לכם, כך שאין צורך לדאוג בנושא.

בנוסף, מרבית אתרי התיירות והחנויות מקבלים דולרים אמריקניים, כך שאין צורך להחליף כספים למטבע המקומי. המחירים לתיירים יחסית גבוהים (המלדיביים נחשבים לאתרי התיירות מהיקרים בעולם!) אז קחו זאת בחשבון בתכנון הטיול שלכם מראש.

חייה את הרגע

גם אשתי וגם אני צוללים ולכן, החלטנו שהיעד שלנו במהלך השבוע במלדיביים יהיה יאכטת צלילה בשם “קרפה דיאם” – חיה את הרגע בלטינית. היאכטה נודדת מאתר צלילה אחד למשנהו ומאפשרת לחוות את המיטב שמתחת למים.

למי שצלילה אינה בראש מעייניו, יוכל תמיד לבחור ביאכטה שמאפשרת טיולים באיים, או אפילו לבחור בריזורט: מלון בקתות ששוכן בדרך כלל על אי קטנטן ומרבית הבקתות בנויות ממש מעל המים, עם מדרגות פרטיות מהחדר שלכם אל הים, חופים אינסופיים של חול לבן וחם, דקלי קוקוס וצוות מסור שממתין למוצא פיכם.

פגשנו את סאנה, נציגת היאכטה כבר בשדה התעופה והיא כינסה את כולנו, תיירים נרגשים מבריטניה וסקוטלנד, רוסיה, שוויץ, אוסטרליה וישראל, כדי לעלות בפעם הראשונה אל היאכטה.

קרפה דיאם היא יאכטת צלילה (Live Aboard) שמספקת את כל שירותי הצלילה הנדרשים לשהיה בת שבוע בלב הים. מרבית הצוות מורכב ממקומיים תושבי האיים, אנשים חייכנים, סבלניים ונעימים שעושים את הכל כדי להנעים את האווירה על התיירים. הצוות כולל קפטיין, מדריכי צלילה, שף נפלא שמכין לנו את מיטב המטעמים וכמובן אנשי צוות, מנקים וצוות צלילה.

רמת היאכטה גבוהה ביותר (שווה ערך למלון 4 כוכבים). החדרים מרווחים וספוני עץ. המיטות נעימות ומרופדות. בכל חדר יש מיזוג, שירותים ומקלחת צמודים. את המגבות מחליפים כל הזמן (יש מכבסה קטנה ביאכטה עצמה) ואת החדרים מנקים ומסדרים פעמיים ביום.

האוכל עצמו מצויין וכולל שפע של פירות טרופיים טריים (טעימים לאללה! הרבה יותר מהמקבילות הישראליות בדרך כלל), דגים מקומיים, תבשילים חריפים וקלילים בחלב קוקוס והרבה אורז – “הלחם” של המזרח. בארוחות הבוקר מכינים חביתות לפי טעמכם (השף מברר בערב קודם איזו ביצה אתם אוהבים) ולפעמים מגיעות הפתעות כמו “מלאווח” מקומי, בליווי של סלסת דגים חריפה.

אחד הערבים כלל ירידה לאי קטנטן (קו חוף של כ – 200 מטרים בלבד), עם צמחייה ירוקה שופעת, עצי קוקוס וחול לבן בתולי. במהלך אותו הערב הכין הצוות פסל – חול של כריש לוויתן, אשר עוטר בחול שחור ובנקודות לבנות ולקינוח, הוסיפו לו סנפירי עץ. הם טוענים שזה מביא מזל, ובאמת – למחרת היום ראינו כרישי לוויתן בפעם הראשונה.

מוקדם יותר באותו היום קפצו השף והעוזר שלו לסירת המנוע הקטנה, עם כמה חוטים ופתיונות. חצי שעה לאחר מכן הם חזרו עם חיוך רחב על הפנים… ולוטיין אדום ענקי. הלוטיין כיכב בארוחת הערב על האי, כשהוא נצלה על גחלים לוחשות בליווי תפוחי אדמה והוגש לצד אורז מבושל, פירות וירקות.

כשחזרנו לחדר מאוחר יותר, חיכתה לי ולאשתי הפתעה נעימה: סידור פרחים נפלא וברכות לרגל ירח הדבש שלנו המתינו על המיטה. קשה מאד שלא להתאהב בצוות אחרי השקעה כזו.

צלילה במלדיביים

האיים המלדיביים נחשבים לאחד מאתרי הצלילה המבוקשים והמוצלחים ביותר בעולם. בכל פינה נגלות לצולל או למשנרקל שפע של חוויות תת מימיות: אוניות טרופות, ריפים שופעי חיים, שפע אדיר של אלמוגים, דגים ובעלי חיים נוספים.

צלילות הקיץ במלדיביים הן ברובן צלילות זרם או “דריפט” ומתרכזות בחלקים המערביים של הארכיפלג. בשונה מ”הבריכה” האילתית המוכרת לנו, במלדיבים זרם הוא שם המשחק. זרם המים החזק מביא לשוניות שפע של חומרי מזון ומקיים מערכת אקולוגית עשירה ומגוונת. החסרון כאן הוא שכאשר מתכננים צלילות צריך לקחת את הזרמים בחשבון: לפעמים מדובר בזרמים חזקים, גועשים, שלא מאפשרים להתקדם מולם. לפעמים, המים שקטים וצלולים כל כך שפשוט כיף לרחף בהם.

הזרמים מספקים חומרים מזינים לשוניות והן הופכות לנווה מדבר ענק ויפייפה, שופע בחיים. תוכלו למצוא כאן פרפרונים, אנג’לים, נתחנים (כולל נתחני נאסו ובלו פאודר ענקיים), דגי עטלף סקרנים שיעוטו עליכם ממש בתחילת הצלילה, סטינג ריי, צבי ים, כרישים, מנטות ואפילו כרישי לוויתן. הכמות של בעלי החיים הללו עצומה, ההפתעות מחכות מאחורי כל פינה, בלט סלע או ריף.

הצוות המיומן של “קרפה דיאם” לקח אותנו פעם אחר פעם לאתרי צלילה מרהיבים: אם מדובר בלגונות שבהן מנטות רעבות, אוניות טרופות או פסגות של הרים תת מימים, שופעות חיים. ב MAYAA THILA עברנו צלילת לילה בלתי נשכחת עם כרישים בכל פינה, סטינג ריי, צבי ים ולוקוסים ענקיים משחרים לטרף. למחרת עברנו באותו אתר צלילת יום וראינו אוכלוסיית דגים אחרת לחלוטין, עם שושנונים, נתחנים, אנג’לים (כולל בלו פייס נדירים ביותר!) קיסרונים, תוכינונים, דגי נפוליאון חלילונים, נצרנים ועוד.

באחד הערבים הגענו ללגונה שקטה, שבה הדליק הצוות אורות שמשכו כמויות עצומות של פלנקטון. לאחר מספר דקות של המתנה הופיעו צלליות שקטות מתחת לפני המים: זוג מנטות עלו לאכול. בתוך שניות המים געשו בתיירים נלהבים שקפצו עם הבגדים ומצלמות לצלם את הענקים הרעבים. המנטות המשיכו לאכול עוד שעה ארוכה, רוקדות בדרכן הקסומה והמיוחדת ומהוות את מוקד תשומת הלב. למחרת הן נצפו שוב גם בצלילה. כנראה שהן באו לאמר שלום ותודה על ארוחת הערב.

על מנת לצלול במלדיביים וליהנות מכך באמת, כדאי לקחת פריטי ציוד צלילה מסויימים:

כפפות – ניתן לרכוש כפפות חד פעמיות עם בטנה עבה. מומלץ יותר לרכוש כפפות צלילה ייעודיות דקות (1 מ”מ יספיקו בהחלט). במקרה של צלילה מול הזרם תיאלצו לא פעם להיאחז בשונית כדי לא להיסחף. במקרים כאלה – הכפפות יספקו לכם הגנה חיונית מפני שריטות וחבלות.

מצוף חירום הוא חובה לכל צולל והשימוש בו מתורגל עם כולם כבר בצלילה הראשונה. בכל פעם שתסיימו צלילה, תתבקשו להרים מעלה את המצוף – המסומן בצבעים זוהרים ובולטים – כדי למשוך את תשומת הלב של צוות סירת האיסוף. מומלץ גם להצטייד במשרוקית קטנה וחזקה.

קרס ריף (ריף הוק) הוא פריט שלא מוכר לצוללים בישראל, אבל נמצא בשימוש נרחב במקומות אחרים בעולם. זהו קרס נירוסטה קטן ושימושי שניתן לנעוץ בין סלעים בריף כדי לאבטח את הצולל כנגד הזרם או כדי לצלם מבלי להיסחף.

מצלמה. כדי לצלם במהלך הצלילות במלדיביים כדאי להיעזר באיזון טוב, בבאדי אמין שיודע לאתר דברים, בזוג רגליים חזקות (זרמים, זרמים) ולפעמים גם ב”ריף הוק”. כאן מומלץ בחום להצטייד בסבלנות רבה וגם במצלמת גיבוי קטנה: לא תרצו להגיע עד למלדיביים כדי לגלות שהמצלמה שלכם מוצפת. מלבד זאת, כאשר נצפות מנטות או כרישי לוייתן, מצלמת הגיבוי הקטנה הופכת למרכזית מאד כשכולם חוטפים סנפירים ושנורקלים וקופצים למים לתעד את החוויה. בדרך כלל, אין מספיק זמן להתארגן לצלילה של ממש ומצלמה גדולה ומסורבלת רק תעכב אתכם בדרך לצלם את החיות המופלאות הללו.

סרי לנקה

בתום הפלגה בת שבוע באיים המלדיביים עזבנו אותם (בצער רב!) כדי לעבור ליעד המאתגר הבא: סרי לנקה. לאחר טיסה קצרצרה בת שעה וחצי בערך, נחתנו בשדה התעופה Ketunayake, אשר נמצא לא רחוק מעיר הבירה קולומבו.

לאחר סיבוב מתיש בשדה התעופה, והתמודדות ראשונה עם המנטליות המקומית, התורים, הבירוקרטיה והסחבת, יצאנו משדה התעופה היישר לזרועותיו של סאם, המדריך המקומי והנהג שלנו, אשר יטייל עמנו ברחבי האי בחמשת הימים הקרובים.

הקונספט הזה, של מדריך שהוא גם נהג צמוד, מתאים במיוחד לטיול כשלנו: שבו בתוך חמישה ימים קצרצרים רצינו להגיע לאתרים היותר מעניינים ולדלג על הצורך בתחבורה ציבורית, שעות המתנה ארוכות בתורים וכו’. חברת הנסיעות, ביחד עם המדריך, דאגו לנו למלונות לכל אורך הדרך. בכל אתר אליו הגענו חיכו לנו כבר הכרטיסים בקופה והמדריך עצמו דאג לתבל את הטיול בסיפורים ובתיאורים מההיסטוריה וההווה העשירים של סרי לנקה.

בכמה מילים קצרות, סרי לנקה, מדינת – אי בודהיסטית ברובה, ידעה ניסיונות כיבוש מצד ממלכות בדרום הודו הסמוכה. הבריטים החלו לשלוט בה בתחילת המאה ה – 19 והיא שוחררה רק בשנת 1948. ממש לאחרונה פסקה בסרי לנקה מלחמת אזרחים עקובה מדם בין השלטונות לבין קבוצת מורדים הקרוייה הנמרים הטמילים.

וכעת, לאחר שנים כה רבות, מגלה המערב את סרי לנקה וענף התיירות שבה הולך ומתפתח. השלטונות המקומיים מצידם משקיעים משאבים רבים בפיתוח התיירות ובתי מלון, בתי הארחה ואף מלכודות תיירים צצים בכל פינה כפיטריות אחרי הגשם.

סרי לנקה של ימינו היא תערובת אינסופית של עתיק ומודרני, של דתות שונות. של מסורת מול קידמה. הכבישים הצרים והאינסופיים (בסרי לנקה יש כביש מהיר אחד בלבד!) עוברים מעיר לכפר ומכפר לעיר נוספת ולאורכם ערב רב של חנויות, מוסכים, דוכני ירקות, בנקים, קיוסקים וחנויות סלולאר. מייד לאחר הבתים מתפרש הג’ונגל הענק שמחבק את כל האי בירוק מטריף, מחוף אל חוף. פה ושם לאורך הדרך תיתקלו בפסלונים של בודהה (בודהיזם היא הדת העיקרית במדינה), במקדשים הינדיים קטנים, במסגדים ואפילו בכנסיות. כולם ניצבים זה לצד זה בהשלמה נינוחה.

קשה לעצום עיניים בנסיעות הארוכות מאתר לאתר. הכבישים הצרים מכתיבים קצב משלהם: המהירות המקסימלית כמעט בכל מקום עומדת על 60 קמ”ש ובמקרים רבים – אף פחות מכך. הנהיגה בצד שמאל, בדומה לאיים הבריטיים, להודו ולמספר מדינות נוספות. הרמזורים מועטים ביותר (ראינו בסה”כ ארבעה רמזורים במהלך הטיול שלנו) ובכבישים שולט חוק הג’ונגל – כלי הרכב הגדולים יותר דוחפים את הקטנים יותר הצידה. כולם עוקפים אחד את השני ולחצות כביש זה בגדר סכנת נפשות של ממש.

בתי המלון בהם היינו – ארבעה ושלושה כוכבים, עשו הכל כדי להנעים עלינו את השהייה שלנו. החדרים ברוב המקרים היו גדולים, מרווחים ומאובזרים היטב, כולל אינטרנט חופשי, חדרי אמבטיה ענקיים ושירות יוצא מגדר הרגיל. גם כאן ניכרת בכל פינה השאיפה המקומית להפוך את האי לפנינה תיירותית אמיתית. במקרים רבים זה עובד. לפעמים, זה יכול להיות קצת מעיק, כשכל מספר דקות ניגש אליך מישהו כדי לברר אם הכל בסדר ואם צריך עוד משהו.

מבין בתי המלון שהיינו בהם ראוי לציין את Cinamon Lodge המצויין – מלון ענק עם בקתות אירוח, שמשתרע בנוחות מסביב לחורשה ולאגם קטן. חדר האוכל מקורה אך נטול קירות, ומאפשר בעצם להתאחד עם הטבע. בחורשה תוכלו למצוא קופים, סנאים, לטאות גדולות ועופות מים שונים.

מלון שני, מדהים ביופיו, הוא ה Tea Factory, מפעל תה בן 150 שנה, אשר ננטש והוסב לאחרונה לבית מלון, תוך שימור קפדני על המבנה הישן וטיפוחו ביד אוהבת. בבית המלון אשר מוקף במטעי תה אינסופיים, תוכלו לראות מכונות מקוריות שהשתמרו מן המפעל הישן (הן מתחילות לעבוד ומשמיעות רעש כדי לקרוא לאורחים לרדת לחדר האוכל).

האוכל בבתי המלון איכותי ונקי. הוא תערובת של מנות מקומיות, עם נגיעות מקסימות מהודו ומהמלדיביים ומנות בינלאומיות/אירופאיות. בארוחת הבוקר תוכלו לגוון בין חביתות בהכנה אישית, לבין דאל (תבשיל עדשים הודי חריף) ולחם מקומי, בין תפוחי אדמה בשמנת למנות מבושלות שונות. קשה להישאר שם רזה.

אסור להחמיץ בסרי לנקה:

 Dambulla Caves – מערות דמבולה (או מקדש האבן, כפי שהן נקראות בדרך כלל), הן סדרת מקדשים בודהיסטיים החבויים בתוך מערות וכוכים. זהו אתר מורשת עולמית המצוי במרכז סרי לנקה, בקרבת העיר קנדי. המערות מצויות בפיסגתה של גבעה שמצריכה טיפוס לא קשה במיוחד והן מציגות לראווה מאות פסלים מרהיבים והמקדש שכולל אותן מתועד למאה הראשונה לספירה בערך.

לאורך המדרגות בואכה המקדש, ניתן להיתקל בעולי רגל בודהיסטים אשר מטפסים מעלה עם ילדים קטנים, ידיהם עמוסות במתנות ומנחות. כדאי להיזהר מהקופים הקטנים והחצופים שמתגוררים לאורך המדרגות: הם מאד אוהבים לחטוף לאנשים דברים מהידיים (במיוחד פריטי מזון ומנחות שונות שמובאות למקדש).

Polonnaruwa – עתיקות פולונאוורה מצויות גם הן במרכז סרי לנקה והן חורבותיה של עיר הבירה של ממלכה סרי לנקאית עתיקה, אשר הוקמה בשנת 1070, כאשר המלך המקומי הצליח להביס פולשים מדרום הודו. כיום, זהו אתר מורשת עולמית חשוב הכולל את העיר העתיקה ומוזיאון עתיקות סמוך. העיר מאכסנת חורבות של ארמונות, מקדשים, סטופות (כיפות אבן או לבנים המקודשות לבודהיסטים), בריכות רחצה ופסלים. היא פנינה אמיתית לחובבי ארכטיקטורה וארכיאולוגיה ואתר נהדר לצלמים חובבים ומקצועיים (אפילו דוראן דוראן צילמו כאן קליפ!).

Minneriya National Park – אחד מן הפארקים הלאומיים החשובים ביותר של סרי לנקה, הוגדר כשמורת טבע כבר בשנת 1938, מסביב למאגר המים המלאכותי של מינאריה. המאגר, אשר נחפר כבר במאה השלישית לספירה, מתייבש בחלקו בקיץ ובאיזור כולו צומח עשב, מאכל לפילי הבר. מלבד פילים (שהם חווית מפגש מרהיבה ומרגשת) ניתן לראות באיזור ציפורים מיוחדות, צמחיה שופעת ובעלי חיים שונים כמו צבאים, קופים ותאו.

את הטיול בפארק עושים בג’יפ פתוח (כדאי להביא משקפי שמש – הנסיעה כרוכה בכמות גדולה של אבק) – חוויה מטלטלת עצמות ומשעשעת בפני עצמה.

Sigiriya – סיגיריה או “סלע האריה” בסינהלית, הוא סלע ענק המזדקר מעלה לגובה של כ – 200 מטרים ובראשו, ארמון שנבנה ככל הנראה באמצע המאה החמישית לספירה. מסביב לסלע משתרע קומפלקס נרחב של גנים, תעלות, חומות הגנה ומערות מגורים לנזירים בודהיסטים (הארמון נתרם לנזירים ושימש כמנזר בודהיסטי עד לאמצע המאה ה – 14).

על מנת להגיע לחורבות הארמון, יש לטפס מאות מדרגות. הטיפוס עצמו עוצר נשימה, כמו גם הנוף למישורים המתפרשים מתחת. בערך באמצע הטיפוס מעלה יש מערה חצובה, שקירותיה מכוסים בטיח ובציורי נשים צבעוניים. בישורת האחרונה נחצבו רגלי אריה ענק, שהיו ככל הנראה חלק מפסל אדיר מימדים ש”שמר” על הארמון.

אף על פי שמדובר בטיפוס קשה, והתורים במדרגות יכולים להשתרך, עדיין מדובר באחד האתרים היפים ביותר בסרי לנקה ומומלץ בחום רב שלא לוותר עליו.

Peradeniya – הגנים המופלאים של פרדניה מצויים בפרברי העיר קנדי שבמרכז האי .הם נבנו ע”י המלך האחרון של סרי לנקה כגני תענוגות לבני המשפחה המלכותית. עם תחילת השלטון הבריטי באי, הם הפכו את הגנים לבוטניים ודאגו לטפח אותם ולהעשיר את הצמחייה המקומית.
נכון להיום מדובר באתר מרהיב עין, מטופח ושמור היטב. ניתן “ללכת לאיבוד” במשך שעות בצללים הקרירים של עצי פיקוס אדירים, שדרות דקלים ומזרקות קטנות. אסור לפספס את חממת הסחלבים ואת העטלפים הגדולים. גם כאן, מדובר באתר חובה שאסור להחמיץ.

Nuwera Eiliya – הפעם לא מדובר באתר ספציפי אלא באיזור שלם, הממוקם באיזור הגבעות של מרכז סרי לנקה. בגובה 1800 מטר, מחוז נוורה איליה (והעיר בעלת השם הדומה במרכזו), הוא איזור ערפילי, קריר וגשום. זוהי סביבה אופטימלית לגידול תה ואכן – חבל ארץ זה עומד בלב ליבו של ייצור התה הציילוני המפורסם והוא מוקף כולו בדונמים על דונמים של מטעים, מנוקדים פה ושם בבתי חווה קטנים, במפעלי אריזה לתה ובמפלים קטנים. אסור להחמיץ פגישה פנים אל פנים עם קוטפות התה, וביקור באחד ממפעלי התה הרבים באיזור, שכולל סיבוב בין המכונות ולבסוף טעימה של סוגים שונים של תה. קחו מטריה – זהו איזור גשום ביותר והכי חשוב – תיהנו מכל רגע!

The post ירח דבש במלדיביים וסרי לנקה appeared first on 2Dive.

כרישי לוויתן קיימים על פני האדמה (או מתחת לפני המים, בעצם), כבר 60 מליון שנה. הם מאריכי ימים ומגיעים בבגרותם לגיל 70 ואפילו לגיל 100 במקרים מסויימים. למרות גודלם העצום והפה הענקי שלהם, הם מסנני מזון שניזונים בעיקר מפלנקטון – בעלי חיים וצמחים מיקרוסקופים, חסילונים זעירים ודגיגים קטנים.

כרישי הלוויתן חיים במים חמימים וממוזגים, בעיקר באיזורי ובסביבת קו המשווה והם נודדים באיזורי המחייה שלהם על פי חילופי העונות במרדף אחרי מזונם. מספר פרטים מגיעים לבקר באילת ובים האדום בעונת האביב ומפגש עימם בארץ, גם אם מקרי, איננו נדיר כל כך. אף על פי שכרישי לוויתן נודדים בדרך כלל לבד או בקבוצות קטנות, בשנת 2011 נצפתה קבוצה של כ – 400 כרישי לוויתן בסביבת יוקטן, מקסיקו, שהגיעה לאתרי ההשרצה של הטונה המצויה באיזור.

בשל היותם מסנני מזון, לכרישי הלוויתן פה ענק שיכול להגיע לרוחב של כ 1.5 מטרים. בחלל הפה יש עשרה משטחי סינון ובין 300 ל – 350 שיניים זעירות. יש לו חמישה זימים גדולים מאד מכל צד של הפה שדרכם יוצאים המים המסוננים. בצידי הראש השטוח יש עיניים קטנות.

הגוף אפור בעיקר עם בטן לבנה. על הגב יש דוגמה של נקודות ופסים בצבע צהבהב בהיר. הדוגמה הזו ייחודית לכל כריש לוויתן ומאפשר להבחין בין הפרטים, כאשר רוצים לספור אותם למשל. עורם עבה ביותר ומגיע לעובי של כ – 10 ס”מ. מבנה הסנפירים שלהם טיפוסי יחסית לכרישים, עם זוג סנפירי צד, סנפיר גב בולט וזנב ארוך ורב עצמה.

בדומה לכרישים אחרים, אף על פי שכריש הלוויתן הוא חולייתן, הרי שהשדרה שלו איננה עשויה מעצם אלא מסחוסים, המאפשרים לו גמישות רבה יותר ויכולת תנועה עצומה ביחס לגודל יוצא הדופן שלו ומשקלו הכבד.

כרישי לוייתן הם חוויה אמיתית לצוללים. מדובר בבעלי חיים שקטים ועדינים שמרשים לשחיינים ולצוללים לשחות בקרבתם. כרישי לוויתן צעירים יותר מפגינים התנהגות סקרנית כלפי צוללים ואפילו נוטים לשחק עימם.

דפוסי הנדידה שלהם ניתנים לחיזוי בקלות והדבר תורם רבות לתעשיית התיירות האקולוגית. באיזורים מסויימים בעולם, כמו האיים המלדיביים שבאוקיינוס ההודי, ניתן לארגן צלילות עם כרישי לוויתן אשר פוקדים את האיזור באופן תדיר. הצוללים מתבקשים להתרחק מן הזנב הגדול והחזק (כדי שלא להפריע לתנועת הכריש וכדי לא להיפגע מתנועת הזנב) וחשוב מכך – להתרחק מן הפה הפעור, אשר שואב דרך קבע כמויות עצומות של מים עשירים בחומרים מזינים.

נדיר מאד לראות כרישי לוויתן בשבי והסיבה לכך היא גודלם המהמם. אקווריומים בודדים בעולם יכולים להחזיק כריש לוויתן בוגר כאטרקציה. לצערנו הרב, הם לא מתרבים בשבי ובדרך כלל, כאשר הם עוברים גודל מסויים, יש צורך לשחרר אותם בחזרה אל הטבע.

מעולם לא תועדה רבייה של כרישי לוויתן. מפרטים שנתפסו בטבע ניתן להסיק כי הנקבה מטילה ביצים בתוך כיס פנימי בגופה, שאותם מרבה הזכר. בערך 300 ביצים מוטלות אך הנקבה מאכסנת את זרע הזכר ומפרה קבוצות של ביצים בכל פעם, כך שלא כל הכרישונים מושרצים בפעם אחת, אלא לאורך תקופת זמן ארוכה. גודלו של כל כרישון, אגב, הוא בין 40 ל – 60 סנטימטרים בלבד.

מדענים משערים כי כרישי לוויתן מגיעים לבגרות המינית בגיל 30 שנים, והם ימשיכו להתרבות עד מותם.

ציד (חוקי ובלתי חוקי) של הענקים העדינים הללו מצמצם את אוכלוסייתם תדיר והם מוגדרים כמין בסיכון ע”י האו”ם. בשנת 1998 אסרה ממשלת הפיליפינים על דיג, מכירה, ייבוא וייצוא של כרישי לוויתן לכל צורך מסחרי שהוא. בשנת 2001 הלכה הודו בעקבותיה ולאחר מכן גם טייוואן. בארצות אחרות במרכז ובמזרח אסיה, ממשיך הציד, למרות פעולות של ארגונים שונים למנוע זאת.

The post כריש הלוויתן appeared first on 2Dive.

קפריסין הוא אי שיודע לפנק, עם מפרצים קסומים, פסגות ירוקות, כפרים ציוריים וחופי רחצה אינסופיים. נראה, שהוא נברא קודם כל בשביל התיירים ורק אחר כך, לכל דבר אחר. בעונת הקיץ האי מלא באירופאים (בעיקר בריטים, זכר לשלטון הבריטי ארוך השנים). אבל עם בוא חודשי ספטמבר ואוקטובר, הוא הופך לשקט. הטמפרטורות צונחות, לפרקים יורד גשם קל והכל מצוחצח ורגוע. זה הזמן האידאלי לארוז מזוודות ולתת קפיצה קטנה לשכנים.

לקפריסין היסטוריה בת 10,000 שנים וזהות תושביו ותרבותו מושפעות רבות מעמים שונים שעברו באיזור. מן הבריטים שכבר הוזכרו קודם לכן, דרך היוונים, הרומאים, הערבים ועוד. האי קפריסין היה מרכז מסחרי ענק וחשוב במזרח הים התיכון לאוניות הסוחרים של העולם העתיק וכמרכז מסחרי גאה, הוא אימצה לתוכו השפעות מעמי הסביבה.

במסגרת הטיול הספונטני שלנו (שאורגן ממש שבוע קודם לכן) , הגענו לביקור קצרצר בלרנקה. המטרה המוצהרת: צלילה אל הזנוביה: אחד מעשרת אתרי הצלילה הטובים בעולם (ועוד על הזנוביה, בהמשך), המצוייה במרחק של כ – 10 דקות הפלגה מלרנקה.

כבר במהלך תיכנון החופשה, סייע לנו שמואל גולד, נציג מועדון הצלילה “וויקינג דייברס” מלרנקה באיתור בית מלון שיענה לצרכינו ובהכנת חבילת טיולי צלילה תפורה לפי הצרכים שלנו.

“חכו לי בשדה התעופה”, הוא אמר ולהפתעתנו, המתין לנו ג’יפ ממועדון הצלילה, אשר אסף אותנו משדה התעופה היישר לבית המלון שלנו במרכז העיר. זו הייתה טעימה ראשונה מתודעת השירות הקפרסאית, אשר יוצאת מגדרה כדי להנעים לתיירים את חייהם.

מכיוון שבמהלך החופשה בחרנו להתמקד בעיקר בצלילות, הן מילאו את יומן הפעילות היומי שלנו. יחד עם זאת, בשעות אחר הצהריים והערב הלכנו לבלות בטיילת הסמוכה לבית המלון. הטיילת המקסימה משתרעת לאורך קו החוף והיא משובצת בבתי מלון יוקרתיים, מסעדות, בתי קפה ופאבים. ניתן לבחור בין מסעדות הדגים המשובחות לבין הטברנות שבהן הבילוי נמשך שעות ארוכות עם צלחות מזה קטנות ומוזיקה גדולה מהחיים.

במרכז הטיילת יש מצודת אבן מרשימה אשר נבנתה במאה ה – 17 כבית כלא. היום היא מהווה תצפית מצויינת אל הים ובליבה, מוזיאון ארכיאולוגי קטן. לחובבי הכנסיות מציעה לרנקה את כנסת סנט לזרוס אשר נבנתה במאה התשיעית לספירה והיא יצירת פאר מרשימה.

במקביל לטיילת שוכן רחוב Zenon Kitieos, שבו מגוון ענקי של חנויות מעצבים, חנויות מזכרות ושווקים ססגוניים. אפשר למצוא כאן את מיטב האופנה עם סניפים של רשתות מותגים בינלאומיות, לצד אומנות מקומית ייחודית הכוללת עבודות תחרה, עבודות עץ וחרס. כדאי לצאת לטיולים רגליים בעיר ופשוט לתת לה לחלחל אל מתחת לעור. השלווה, הרחובות השקטים יחסית (הרבה פחות מכוניות ורעש ממה שאנחנו רגילים בישראל, זה בטוח) והטמפרטורות הנעימות בתקופת הסתיו יעשו את שלהם.

ביום שישי בערב קפצנו לבית חבד המקומי כדי לעשות שם קבלת שבת. לא נרשמנו מראש (למרות שכדאי) אבל קיבלו אותנו בזרועות פתוחות ובהכנסת אורחים אמיתית. וגם זכינו לארוחת ערב טעימה ולקצת יידישקיט.

קפריסין בורכה בחופים ארוכים ושקטים, עם ים כחול מהמם ובריזה אינסופית. בדומה לאיים רבים אחרים, יש בקפריסין אתרי צלילה לרוב, הכוללים מערות ימיות (אשר שימשו בעבר פיראטים), שוניות סלעיות מוקפות בדגים ו… הזנוביה.

אם תשאלו צוללים בכל רחבי העולם לאן הם היו רוצים להגיע ולצלול, סביר להניח שרוב מוחץ היה מציין את הזנוביה כאחד מיעדי החופשה הבאים שלהם.

הזנוביה, מעבורת ענקית מתוצרת שוודיה, טבעה בשנת 1980 בנמל קפריסין, בעודה בדרך לנמל טרטוס שבסוריה. לאחר עצירה ביוון לצורך תיקון בעיה שנוצרה באחד ממיכלי האיזון שלה, היא הגיעה לקפריסין והחלה לטבוע בתוך הנמל. בחודש יוני 1980 היא נגררה החוצה מן הנמל והושארה לטבוע במים הפתוחים, בערך קילומטר וחצי מהחוף (כדי שלא לחסום את נתיבי התעבורה הימיים).

הזנוביה שקעה על צידה לקרקעית הים התיכון, כשעל סיפוניה 104 משאיות עמוסות בסחורות בשווי של 200 מיליון פאונד. את האוניה סובבים סיפורי מסתורין רבים: כיצד טבעה אוניה חדשה לחלוטין? מדוע בעלי האונייה מעולם לא בא לדרוש את פיצוייו? מדוע לא נערכה מעולם חקירה
פורמאלית? שמועות עקשניות גורסות כי אוניות של חיל הים הישראלי נראו בסביבה והיעד – סוריה – רק תורם למיסתורין האופף אותה.

חורבות הזנוביה נרכשו ע”י מדריך צלילה מקומי והפכה במהירות לאתר צלילה פופולארי. כל כך פופולארי, שהוא נחשב לאחד מעשר אתרי הצלילה הטובים ביותר בעולם.

המעבורת הענקית (באורך של 180 מטרים) שוכבת כשצידה העמוק נשען על הקרקעית בעומק של 42 מטרים. הצד הנגדי נמצא בעומק של כ – 18 מטרים. בבטנה עשרות משאיות ענק עמוסות בסחורות שונות. הים אימץ אותה לחיקו בשמחה והיא מכוסה באצות, ספוגים ואלמוגים שונים.
האתר כולו מהווה שמורת טבע והגישה נעשית באמצעות סירות צלילה של מועדונים מקומיים, אשר מוציאות צלילות מדיי יום לחלקים שונים של הזנוביה.

היא כל כך גדולה שלא ניתן לבקר בכולה בצלילה אחת (או אפילו ביום אחד של צלילות). לכן כדאי, לפני שמגיעים לאתר, להתייעץ עם מובילי הצלילות ולתכנן בכל פעם ביקור בחלק אחר של הספינה. על מנת לקבל פרספקטיבה לגודלה העצום, מבצעים מספר צלילות היכרות מבחוץ שכוללות את החרטום ואת המדחפים הענקיים.

לאחר מכן מתחיל האקשן, עם צלילות חדירה אמיתיות אל תוך המעבורת, כולל ביקור במגורים, בסיפון המכוניות, בקפיטריה ועוד. חובה לצלול ביחד עם מדריכים מקומיים אשר מכירים את אתר הצלילה היטב. בחדירה פנימה אל תוך האונייה נכנסים לחללים סגורים, בחושך מוחלט. פנסי הצוללים חושפים עוד ועוד ניסים ונפלאות: משאיות מכוסות במושבות של ספוגים, מסדרונות המתעקלים בזוויות מוזרות (בגלל שהאונייה נוטה על צידה קל לאבד את הדרך), דגים גדולים השוכנים בתוך הדממה הענקית והמרהיבה הזו, רק מוסיפים למחזה המיוחד והנדיר הזה.

על מנת לצלול בזנוביה יש להפגין רמת שליטה ואיזון טובים מתחת למים. המועדונים במקום מקיימים גם קורסי צלילה מקיפים, עם התמחות בחדירה לאוניות טרופות.

אז בפעם הבאה שאתם מתכננים חופשת צלילה – קחו בחשבון את קפריסין: אי קטן, ממש פה בשכונה, עם חופים נפלאים, אירוח נפלא, מסעדות טעימות ופלא אמיתי שמסתתר מתחת לגלים.

The post צלילה אל הזנוביה בקפריסין appeared first on 2Dive.

צלילה או שנירקול בשונית האלמוגים תגלה את איזור המחיה השופע והצפוף ביותר בעולם. אלמוגים, אשר חיים בדרך כל בסביבה נקייה ודלה בחומרי מזון, יוצרים בעצמם את מזונם ומהווים בית גידול ענקי לאיזור המחיה הצפוף והמיושב ביותר בממלכת בעלי החיים – שונית האלמוגים.
אחת התכונות הייחודיות ביותר לאלמוג, היא העובדה שהוא הסתגל למחייה במים נקיים מאד, עניים בחומרי מזון ולפיכך, הוא יוצר לעצמו את מזונו, באמצעות יצירת מערכות שיתוף משוכללות וסבוכות עם בעלי חיים אחרים הקיימים בשונית האלמוגים. ניתן להתייחס בהכללה גסה לכל צורות החיים הביולוגיות בשונית האלמוגים, כאל אורגניזם אחד, בעל מערכת שלמה של קשרים מסועפים. הדבר הופך את שונית האלמוגים לרגישה ביותר: נטילת האיזון מתוכה, עלול לגרום להיעלמותו של בעל חיים אחד אשר העדרו יכול להחריב את כל השונית כולה!

שונית האלמוגים נבנית בתהליך ארוך ואיטי להכאיב של גדילה. אלמוגים הרמוטיפיים (אלמוגים בוני שונית, בעלי שלד סידני) גדלים בממוצע כסנטימטר בודד בשנה. קצב הגדילה האיטי שלהם מתאזן במיעוט יחסי של טורפים לאלמוגים, באמצעי הגנה בולטים (כל האלמוגים מכילים כמות כזו או אחרת של תאים צורבניים ומסוגלים להגן על עצמם היטב) וברבייה מאסיבית – צמיחה והתפשטות במספר נקודות בו זמנית ,דבר שמונע השמדת המושבה כולה, כאשר אלמוג אחד נפגע.

תחילתה של שונית האלמוגים בפוליפ יחיד שנודד כחלק מהפלנקטון המיקרוסקופי בים. הפוליפ מתיישב בנקודה מסויימת ועובר מטמורפוזה אשר הופכת אותו לבסיס שיהיה, בעתיד, שונית אלמוגים גדולה ופורחת.

ייחודו של האלמוג טמון ביכולת שלו לייצר לעצמו מזון “יש מאין”. אלמוגים מתיישבים במים עניים מאד בחומרי מזון, מים שבהם אין להם תחרות משום יצור חי אחר. במקום להיזון מטרף קיים או לספוח חומרים מן המים, הם “מגדלים” בין זרועותיהם אצה חובבת אור (אשר גם אחראית לצבעים המיוחדים של האלמוגים). האצה מייצרת בעבורם חומרי מזון וסוכרים שונים והם בתמורה, מגדלים את האצה, מדשנים אותה בהפרשותיהם ובעיקר – מגינים עליה מפני טורפים בין זרועותיהם הצורבות.

אל האלמוג הבודד מצטרפים “טרמפיסטים” – אלמוגים אחרים אשר מנצלים את המשטחים שהוא יוצר ומתחילים לגבש עליו מושבות משל עצמם – אשר בונות בתורן משטחים הולכים וגדלים.
אל בין ענפי האלמוגים, נודדים חסרי חוליות קטנים ששמחים למקום המסתור, סרטנים, חסילונים, תולעים וחשופיות.

כל אחד מאלו מקיים יחסים הדוקים עם הסביבה שלו: חלק מן הסרטנים מתגוננים בין הענפים הצורבים של אלמוג האקרופורה ובתמורה, מעניקים לאלמוג – משולל יכולת תנועה בעצמו – ניקוי, קירצוף והגנה מטפילים שונים, אותם אוכלים הסרטנים. מסוג כזה של סימביוזה, נהנים כל הצדדים.

דגים קטנים מתחילים לשרוץ בין האלמוגים. הם נקראים “אלמוגיות” וכשמם כן הם – עם הסימן הראשון לסכנה הם מזדרזים להימלט לתוך השונית וממתינים שם בסבלנות עד שיעבור הטורף הפוטנציאלי – דג גדול יותר, צלופח רעב או אפילו כריש מזדמן. הדגים הקטנים הללו ניזונים מחסרי החוליות הזעירים, מענני הפלנקטון אשר נעים ממקום למקום ברחבי הים ואפילו מטפילים זעירים אשר מטרידים את מנוחתם של דגים גדולים יותר.

מערכות היחסים בשונית האלמוגים – מן הנפלאות ביותר בטבע – הן דוגמא מצויינת לחיים אשר מקיימים את עצמם. דג – הנקאי ניזון מטפילים של דגים גדולים, כולל צלופחי ענק ודקרים, אשר בנסיבות אחרות היו אוכלים אותו בשמחה. בתחנת הניקוי הקטנה שהוא מקים הם עומדים בסבלנות בתור ופוערים את פיהם, על מנת שהדג הקטן והחרוץ יוכל להכנס אל בין שיניהם ולחלץ משם שיירי מזון מציקים.

הדגים הגדולים יותר ניזונים מן הדגים הקטנים. מעגל הטורפים של השונית הולך ומתרחב, נצרנים ונפוחיות מצטרפים לקהילה שמקיפה את השונית וניזונה ממנה. ומפעם לפעם מגיע תמנון מזדמן אשר פורש את זרועות הציד שלו ולוכד במיומנות דגים קטנים שלא מספיקים לברוח.

כל הדגים הללו, יתרבו ויטילו את ביציהם אל הים הפתוח – ביצים שיצטרפו לזרם הפלנקטון ויאכילו בתורן דגים קטנים ואלמוגים טורפים.

השושנונים מאכלסים את שושנות הים, קרובות רחוקות של האלמוג. הם מאכילים את השושנה, מגינים עליה מפני טורפים ומגרשים ללא מורא דגים גדולים מהם בהרבה. מתחת לשושנה, על סלע קטן, מודבקות מאות ביצים אדומות וקטנות – הביצים – דור חדש של שושנונים אשר עוד לא בקע, מוגנות ונשמרות מכל משמר על ידי ההורים ועל ידי ידידתם הצורבת.

אבל השושנה מספקת מקום מסתור לחבורה שלמה של יצורים אחרים! שרימפסים שקופים מרחפים מעליה. סרטנים מתכסים בזרועותיה הצורבות ומנקים אותה משאריות של מזון. כאשר השושנה מחליטה לצאת ממקומה ולנדוד לשדות ירוקים יותר ברחבי הים, מקיפה אותה חשרת בעלי חיים שונים אשר מלווה אותה למקום משכנה החדש.

חוסה בצל השונית, עומד גובי “שומר” על המשמר. ראשו מציץ החוצה וזנבו, בתוך מאורה חפורה יפה בתוך החול, מרופדת מסביב באבנים קטנות אשר שומרות שהיא לא תקרוס. מי שיתבונן היטב ובסבלנות, יראה שאת קצה הזנב של דג הגובי, מחזיק חסילון קטן! הדג והחסילון חולקים מאורה בשיתוף מופלא! בעוד הדג עומד על המשמר ולוכד מזון, החסילון חופר את המאורה ומתחזק אותה כאמצעי הגנה לשניהם.

באמצעות שפת סימנים מסובכת שפיתחו השניים, מסמן הדג לחסילון מתי בטוח לצאת החוצה ומתי לסגת לאחור לתוך המאורה, כאשר מתקרבת סכנה.

שיתופי הפעולה בין בעלי חיים שונים הם אינסופיים בשונית האלמוגים – סרטנים מסויימים אוספים שושנת ים קטנה ומדביקים אותה על גבם, על מנת להנות מההגנה שהיא מציעה כנגד טורפים פוטנציאליים. דגים מגוננים אלו על אלו בשעות היום והלילה וכל סבך החיים האינסופי, הצבעוני והמדהים הזה, מתחיל באלמוג אחד קטן.

The post שונית האלמוגים – שיתופי פעולה מתחת למים appeared first on 2Dive.

לפני שאתם פונים בשאט נפש לבריכת הקאנטרי הקרובה, בואו נכיר קצת מקרוב את החיה המעניינת הזו, הקרויה מדוזה.

המדוזה (Jelly Fish) באנגלית, היא חסר חוליות השוכן בדרך כלל בים. הן מתאפיינות בגוף ג’לטיני “פשוט”, וקרובות רחוקות של האלמוגים ושושנות הים, גם הם ממשפחת הצורבניים. למדוזה אין ראש, מוח, לב, עיניים או אזניים והיא גם נעדרת מערכת חישה כלשהי, אשר נדרשת כדי לתפעל איברים מסובכים כל כך.

יש למעלה מ – 2000 זנים של מדוזות. מאובנים מעידים כי מדוזות התקיימו כבר לפני 650 מיליון שנה, בעידן הפרוטוזואי המאוחר. עם כל כך הרבה זנים שונים, סביר להניח שנראה מדוזות בצורות שונות ומגוונות. יחד עם זאת ובמפתיע, מרבית המדוזות ניחנות בצורה חיצונית דומה פחות – או יותר, עם פעמון, זרועות פה וזרועות ציד.

פעמון המדוזה הוא הגוף החלק, דמוי המטרייה שלה, אשר מסוגל לבצע תנועת נפנוף או שאיבה, על מנת להניע את החיה במים. בתוך הפעמון קיימים הפה וחלל הבטן של המדוזה. מערכת העיכול פשוטה ביותר: היא מכניסה פנימה מזון ופולטת החוצה שאריות דרך אותו הפתח.

חלל הבטן של המדוזה, או “החלק הפנימי” שלה, מכוסה בתאי עיכול אשר לוקחים חלק בפירוק המזון והוא מופרד מן החלק החיצוני של המדוזה ע”י שכבת ג’לי. בשולי הפעמון נוכל למצוא במרבית המקרים, את זרועות הציד של המדוזה.

כאמור, למדוזה אין מוח מרכזי. אבל יש לה מערכת עצבים פשוטה הקרויה “רשת עצבית” והיא מפוזרת לאורך האפידרמיס (השכבה החיצונית) של החיה. כאשר זרועות הציד של המדוזה באות במגע עם טרף פוטנציאלי, תאי הרשת העצבית מגיבים ביריית כמות גדולה של תאים צורבים, המאוכסנים בזרועות הציד. יריית תאים צורבים היא התגובה הרגילה של מדוזה לגירויים סביבתיים. התאים הצורבים מאוכסנים בלחץ גבוה מאד. מגע גורם לשחרורם במהירות אדירה לעבר הקורבן והם חודרים לתוך עורו.

מעבר למנגנון הגנה, תפקיד התאים הצורבים של המדוזה הוא להמם, לשתק ולהרוג טרף פוטנציאלי. בניגוד לשם הרע שיצא למדוזות כיצורים מסוכנים, מדובר בחסרי חוליות שלווים למדיי שניזונים בעיקר מחסרי חוליות, פרוטוזואות ודגים קטנים.

בנוסף, למרות שלמדוזה אין איברי חישה של ממש, יש לה מבני חישה פשוטים אשר מסוגלים להגיב לגירויים חיצוניים, כמו אור למשל. למדוזה תאים שמסוגלים לזהות אור וחושך והיא מגיבה לשינויים כאלה. יחד עם זאת, אין לה יכולת לראות תמונות של ממש. בחלק מהמדוזות יש גם מבני תא שמאפשרים לה להגיב לכוח המשיכה.

המדוזות אינן מסוגלות לנוע בכוחות עצמן ממקום למקום והן נעזרות בעיקר בתנאים הסביבתיים כדי לנדוד בעולם. רוב המדוזות נעזרות בזרמי המים המקומיים או הגלובאליים (וזו גם אחת הסיבות לכך שמדוזות מגיעות בדרך כלל בנחילים: הן מתרבות במקום מסויים והמים סוחפים אותן למקום אחר). מדוזה מיוחדת אחת – אוניית המלחמה הפורטוגזית, פיתחה מעין מפרש בחלק העליון של הפעמון שלה. המפרש לוכד רוח ומניע את המדוזה ממש כפי שספינת מפרש עושה זאת.

בשל תאי הצריבה שלהן, מדוזות עלולות להיות מסוכנות לבני אדם. מתוך 2000 הזנים השונים של מדוזות הקיימים בעולם, רק 70 זנים מהווים סכנה פוטנציאלית לבני אדם. העקיצה של חלק מן הזנים הללו עלולה להיות פטלית ולגרום למוות או לצלקות קבועות אצל קורבנות שהיו בני מזל מספיק כדי לשרוד את הפגיעה. הזנים המסוכנים ביותר של מדוזות הידועים כעת לאדם הם מדוזת “רעמת האריה”, מדוזת “סרפד הים”, מדוזת צרעת הים, מדוזת הקופסה האוסטרלית  וכמובן, אוניית המלחמה הפורטוגזית הידועה לשמצה.

אז בואו נספר קצת יותר בפירוט על סוגי מדוזות קיימות:

“מדוזה קריסטלית”

מדוזה מרתקת אשר מפיצה אור זרחני חלש. המדוזה הזו סייעה רבות למדע, מכיוון שהיא מכילה חלבון בשם GFP, אשר לקח חלק במספר ניסויים מדעיים, כולל יצירת ארנבת שזורחת באור אולטרא סגול. החלבון הזה משמש בלמידת תהליכים תאיים הקשורים למחלות כמו אלצהיימר.

למידע נוסף על המדוזה הקריסטלית

“מדוזת הקופסה האוסטרלית”

בטח שמעתם כבר שמדוזות יכולות להיות מסוכנות. זה נכון לגבי חלק מהן. אבל אף אחת לא מסוכנת כמו מדוזת הקופסא האוסטרלית. מפחיד מאד לפגוש מקרוב את המדוזה, הקרויה גם “צרעת הים” אבל רוב הסיכויים שלא תצליחו לראות אותה בכלל מכיוון שגופה שקוף כמעט לחלוטין וזרועות הציד שלה ארוכות מאד ועלולות לפגוע בכם הרבה לפני שתראו את המדוזה.

למידע נוסף על מדוזת הקופסא

“מדוזת קוסטה ריקה”

כנראה אחת המדוזות המוזרות ביותר שעליהן תשמעו אי פעם. הן חיות במים חמים במיוחד באיזור קוסטה ריקה (מעל 300 מעלות צ’לזיוס!) בעומק שעולה על 2 קילומטר! יש לה צבע סגול ורוד והכי מוזר, היא בכלל לא נראית כמו מדוזה אלא יותר כמו מין  זוחל.

למידע נוסף על מדוזת קוסטה ריקה

מדוזת “כובע פרחוני”

מדוזה משעשעת למדיי, שנראית כמו כובע עם פרח ורוד זרחני וגוונים משוגעים נוספים. היא יפייפיה אמיתית שניתן למצוא במים של ברזיל וארגנטינה (ואפילו ביפן!). מדובר במדוזה קטנה במיוחד, אבל ללא ספק אחת היפות ביותר שקיימות

למידע נוסף על מדוזת כובע פרחוני

“מדוזת נורמורה”

נשמעת כמו משהו מסרט אימה, מדובר באחת המדוזות הגדולות ביותר שקיימות. רוחבן כמטר ושמונים. אורכן כ – 30 מטרים(!)  והן שוקלות כ 200 קילוגרם. ניתן למצוא אותן בעיקר בחופי יפן.

למידע נוסף על מדוזת נורמורה

“החוטית הנודדת”

מדוזה שהייתה מוכרת בעבר רק בחופי אילת, ועם פתיחת תעלת סואץ היגרה לאיזור הים התיכון (הגירה לספסית) ובהיעדר אויבים טבעיים, התחילה להתרבות באין מפריע. בקיץ של 1976, הידוע בשם “קיץ המדוזות”, החלה הפלישה הגדולה שלהן לחופי מזרח הים התיכון ומאז, בכל שנה בחודשי יולי ואוגוסט, הן חוזרות לבקר במספרים עצומים, ממצרים בדרום ועד לסוריה בצפון.

המדוזות הללו גורמות לנזקים לא קטנים, גם לענף הדייג וגם לענפי התיירות. הן עלולות לפגוע במנועי אוניות ובטורבינות של תחנות כוח והרעל שלהן צורב ועלול לגרום לנזקים חמורים לאנשים הרגישים לכך.

למידע נוסף על החוטית הנודדת

“מדוזת רעמת האריה”

המדוזה הגדולה ביותר הידועה לאדם. אוהבת לחיות במים קרים הקרובים לאיזורי הקוטב הצפוני, בים הארקטי, בצפון האוקיינוס האטלנטי ובצפון האוקיינוס השקט. המדוזה הגדולה ביותר שנצפתה מזן זה, התפארה בפעמון (גוף) בקוטר של 2.3 מטרים ובזרועות ציד באורך של 37 מטרים! מדוזות אלו מתפקדות כמעין “איים” של חיים ובעלי חיים רבים מוצאים מחסה בין הזרועות שלהן.

למידע נוסף על מדוזת רעמת האריה

“אוניית מלחמה פורטוגזית”

אחת המדוזות המפורסמות והמיוחדות ביותר, נקראת כך מכיוון שהיא מזכירה בצורתה ובמאפייניה, אניית מפרש. למרבה ההפתעה היא איננה מדוזה כלל אלא צביר של אורגניזמים (בשם זואידים), שלכל אחד מהם התמחות מיוחדת וכל אחד מהם תלוי באורגניזמים האחרים כדי לשרוד. אוניית המלחמה חיה על פני המים ויש לה שלפוחית מלאה גז שמשאירה אותה במצב ציפה תמידי. בחלק העליון של גופה יש מעין “מפרש” אשר תופס רוח ומניע את היצור המרתק הזה ממקום למקום. ה”מדוזה” חיה בעיקר במים חמימים ובשנים האחרונות נרשמת נוכחות גדלה והולכת שלה גם בים התיכון.

למידע נוסף על אוניית המלחמה הפורטוגזית

The post מדוזות appeared first on 2Dive.

פרוותו החלולה שקופה למחצה ומרחוק, היא נראית בצבע לבן או בז’, אשר העניק לו את השם “הדוב הלבן” בחלק גדול מהשפות בעולם. שכבת השומן העבה שלהם והפרווה הייחודית מגינות עליהם מפני הקור העז השורר באיזור המחייה שלהם וכל מבנה הגוף הדחוס שלהם מיועד כולו לאגירה מקסימלית של חום.

הוא נחשב ל”יונק ימי” בשל העובדה שהוא מבלה את רוב זמנו בשחיה. ובכל זאת, הוא היונק הימי היחיד בעולם עם גפיים רבות עצמה שמאפשרות לו לצעוד קילומטרים רבים ואפילו לרוץ. הוא “טורף על”, שנמצא בראש שרשרת המזון וניזון בעיקר מכלבי ים. אבל הוא לא יהסס לאכול כל מה שיזדמן לו.

דוב הקוטב נחשב לדוב גדול מאד. הזכרים מגיעים למשקל של 300 ועד 900 ק”ג (!) וגופם נמתח לכ – 3 מטרים. הנקבות קטנות מהזכרים בחצי – הפרש גדלים קיצוני מאד. והגורים הזעירים שוקלים 600 – 700 גרם בלבד בלידתם.

גורי דוב הקוטב – תמונה באדיבות וויקיפדיה

למרות קירבה משפחתית לדוב החום, התפתחו דובי הקוטב הלבנים כדי לתפוס נישה אקולוגית ייחודית וצרה משלהם, כולל מבנה פיזי שהותאם לטמפרטורות הקרות, לתנועה על גבי שלג וקרח, לשחיה ולציד כלבי ים – הטרף העיקרי שלהם.

אף על פי שמרבית דובי הקוטב נולדים על פני הקרקע, הם מבלים את רוב זמנם בשחייה ומשמעות שמם המדעי (Ursus maritimus) היא – “דוב ימי”. הם צדים את טרפם מגושי קרח צפים בים ולעיתים מתקיימים ממאגרי השומן שבגופם, עד שמזדמן להם טרף.

מבנה הגוף של דוב הקוטב חסון ושרירי. יש לו צוואר ארוך, אזניים וזנב קטנים (דבר שמונע איבוד חום דרכם). כפות הרגליים שלו גדולות יחסית והן משמשות אותו הן להליכה והן להתקדמות מהירה מתחת למים. בנוסף, כפות הרגליים הגדולות מונעות מהם לשקוע בשלג העמוק ומפזרות את משקלם בצורה טובה יותר. על קרח דק הם ילכו אפילו על ברכיהם ומרפקיהם כדי לחלק את המשקל בצורה מיטבית ולא ליפול פנימה.

הפרווה היפיפייה של דוב הקוטב נראית לבנה מרחוק, אך היא למעשה שקופה למחצה. השיערות החלולות מספקות בידוד תרמי מצויין. עורם של הדובים שחור והפרווה מהווה הסוואה על רקע השלג והקרח. כדי להוסיף עוד שכבת הגנה מפני הקור, מכוסה הפרווה בשכבת שמן דוחה מים וכפות הדוב מכוסות בשיער קשיח שמרחיק אותו מן הקרח ומספק אחיזה טובה יותר.

דוב הקוטב הזכר מעדיף לחיות בגפו. הוא נוטה להיות אגרסיבי ויתקוף זכרים אחרים ואף בני אדם. הנקבות חברותיות יותר זו כלפי זו. זכרים פוגשים בנקבות בעיקר בעונות הייחום ואז הם גם יפגשו זכרים אחרים וילחמו בהם. במהלך לחימה שכזו הם עלולים להיפצע ואף לשבור את שיניהם.

מנוחה מהווה חלק ארי מחייו של דוב הקוטב. באיזורים הקפואים שבהם הוא חי, שינה ומנוחה חוסכים באנרגיה. מלבד 7 – 8 שעות שינה מסודרות, הם מנמנמים בכל הזדמנות שנקרית להם. באופן מפתיע, הם אינם ישנים שנת חורף ובניגוד לדובים אחרים הם פעילים לכל אורך השנה.

הם מסוגלים לעבור קילומטרים רבים על פני האדמה והקרח אבל יעדיפו להישאר בקרבת הים. בשל גודלם ומשקלם הם יעדיפו לארוב לטרף, כשהם מנצלים את צבע הפרווה ואת כישורי השחייה המעולים שלהם. מרדף אחרי טרף עלול להסתיים בבזבוז אנרגיה מיותר.

טרפם העיקרי של הדובים הוא כלב הים. אך הם לא יבחלו גם בעופות, מכרסמים, צדפות וסרטנים שונים, איילים כבשים ואפילו דגים. הם יארבו בסבלנות בקרבת חורים בקרח וימתינו לכלבי הים שעולים אל פני המים כדי לנשום אוויר ואז ינסו לתפוס אותם במלתעותיהם. במקרה של תפיסה מוצלחת, יאכל דוב הקוטב את העור והשומן של כלב הים ויותיר את הבשר עבור בעלי חיים אחרים. צורת אכילה בררנית זו מאפשרת לשורה של בעלי חיים להתקיים באקלים הקשה של הקוטב הצפוני.

הדובים הלבנים מזדווגים בעיקר בחודשי האביב ותחילת הקיץ. לאחר ההזדווגות, בעיקר אם היצע המזון קטן והנקבה לא תוכל לכלכל את עצמה ואת הגורים שלה במשך החורף היא יכולה למנוע את קליטת העובר ברחם, לספוג את העובר ואף לנטוש את הגורים כדי לקיים את עצמה, בתקווה שבאביב הבא תוכל להמליט גור אחר.

כ – 1000 דובי קוטב מוחזקים בשבי ברחבי העולם, בגני חיות ובספארים השונים. בטבע, נמצאת אוכלוסיית דובי הקוטב בסכנת הכחדה והיא הולכת וקטנה. ההתחממות הגלובאלית גובה את מחירה ממאגרי הקרח שבקוטב הצפוני ואיזור המחיה והציד של הדובים מצטמצם בהתמדה.

נוכח הצטמקות חריפה של איזורי המחייה שלהם, יש הטוענים שבעתיד נוכל לראות את הדוב המיוחד הזה, בשבי בלבד.

The post דוב הקוטב appeared first on 2Dive.